וביניהם. יש בי שניהם.

בס"ד

מי שעבר בסמינר כתיבה או שניים, סיכוי רב ששמע על שתי האסכולות הכלליות של הכותבים. המתכננים (Planners) וה… איך נקרא להם? הזורמים? (Pantsers).

המתכננים – כשמם כן הם. אלה ישבו לכתוב, רק כשסיימו להכין בקפידה דמויות, עלילה, רקע, וכו'. רק כשהם יודעים בדיוק מי היא כל דמות, על כל רבדיה, מכירים כל טוויסט בעלילה הראשית, ואיפה ואיך תיפגש עם עלילת משנה, ויודעים לספר את ההסטוריה המלאה של המקום והזמן בו מתרחש הסיפור, רק אז יתחיל "החלק האומנותי".

לעומתם, הזורמים (זורם עם הכינוי הזה) הם ההיפך הגמור. אולי צריך לקרוא להם המגלים, שכן אנשים אלה ישבו ויתחילו לכתוב על בסיס רעיון. ככל שתתקדם הכתיבה, הם יגלו יותר דברים לגבי הדמויות, העלילה, הרקע וכו'.

כמובן שהגדרות אלו הן כוללניות וקיצוניות, וכמובן שיש דרגות שונות של תכנון, ויש ערבוב בין דרכי הפעולה, כל אחד ומה שנוח לו. מקריאתי הרבה בנושא, אני מזהה שני סופרים שמנהיגים (לפחות באופן בולט וישיר) את שתי האסכולות הללו. האחד הוא לא פחות מאשר סטיבן קינג בכבודו ובעצמו, והוא ראש כת המגלים. השני, פחות מוכר אבל אבקש לא לזלזל בו. לארי ברוקס שמו. הספריות שלנו מלאות בהוכחות לדרכו של קינג (ואם עדיין לא, רק חכו. מתוכננות כאן כמה וכמה מילים בנושא), אבל היום הייתי רוצה להציג דווקא את מרכולתו של ברוקס. הפרוייקט הגדול שלו נקרא Story Fix, ויש לו גם ספר בשם זה. אני וצה להתמקד בספר אחר שלו בשם Story Engineering. כן ממש כפי שקראתם – הנדסת הסיפור.

אבל מה הקשר בין הנדסה וסיפור? סיפור זו אומנות, חופש יצירתי, מדעי הרוח. במילים אחרות – כל מה שהנדסה היא לא. לא?

אז לפחות לפי מר ברוקס – ממש לא.

ברוקס טוען שכל סיפור שמכבד את עצמו, יכול להיות מפורק לגורמים (באופן כללי) די קבועים. ניתן לנתח את הסיפור לפי האלמנטים האלה, וכדרכם של מהנדסים – ניתן גם לאסוף אלמנטים כאלה ולבנות מהם סיפור. אפילו סיפור טוב מאוד.

סטיבן קינג, בספרו המעולה "על הכתיבה" אומר שאלה שטויות במיץ מעיים של ילד שנרצח על ידי ליצן דמיוני. קינג שייך לאסכולה שאומרת ככה – אתה רוצה לכתוב סיפור? אל תכבול את עצמך לכל מיני מגבלות. כתוב. שב וכתוב ואל תפסיק עד שיצא לך סיפור. איך להשתפר? כתוב עוד. ובטח ובטח שלא תקשיב לכל מיני מהנדסים שבאים אליך עם פתרונות קסם. הסיפור חייב להיות אורגני, זורם, טבעי. אי אפשר לבנות צמח. אי אפשר להרכיב את המונה ליזה. ואי אפשר להרכיב סיפור באופן כה מלאכותי.

ברוקס משיב שקינג, עם כל הכבוד, כנראה לא ירד לעומק דעתו. אין הכוונה שניתן לבנות סיפור באופן מלאכותי. הכוונה היא, שסופר – בעיקר בתחילת דרכו – חייב להבין מספר אלמנטים שעומדים בבסיס הסיפור – כל סיפור – לפני שהוא מנסה לצלוח את המשוכה הזו, והיא גבוהה. סופר צריך לדעת מהו רעיון, ומהי תמה, ומה ההבדל בין הרעיון לבין  הקונספט (הרעיון המושכל). הוא צריך להבין ממה בנויה עלילה ועוד כמה דברים מאוד חשובים כאלה. ברגע שהוא מבין אותם, יש ביכולתו להכין תוכנית פעולה שמשמשת לו כמפת דרכים (כולל הוראות קוליות בתוך הראש שלו) לסיפור.

סטיבן קינג מגחך, וכותב עוד רב מכר.

לארי ברוקס טוען כך – יש סופרים מאוד מוכשרים, ובכלי כישורים שמאפשרים להם להגיע למוצר הסופי בדרכו של קינג. אין ספק. הראיה הכי טובה היא קינג עצמו. אבל – וזה חתיכת אבל – ברוקס אומר שגם המתכנן, וגם המגלה, בעצם מגיעים לאותה תוצאה ובאותה דרך ממש. אצל המתכנן זה ניכר מראש – יש לו תוכנית. אצל המגלה, רואים את זה בדיעבד. כי המגלה יכתוב סיפור שלם, ואז יערוך אותו (גם המתכנן אגב, אם הוא מכבד את עצמו). והוא יערוך אותו, על בסיס האלמנטים האוניברסליים האלה של הסיפור.

הדיון ארוך ומאוד מעניין, אבל אני אעצור פה ואשאיר לכם מקום להגיב ממש פה.

• אם אתם כותבים, היכן אתם על הסקאלה בין ברוקס לקינג?
• עם אילו בעיות אתם מתמודדים?
• האם הן יכולות להיפתר על ידי שימוש ברמה זו או אחרת בשיטה השניה?
• האם יש לכם עוד תובנות בנושא?